מיקה רבזין

צילום פורטרט או צילומי תדמית? בואו נעשה קצת סדר בדברים

מיקה רבזין — Mon, 13 Apr 2020 06:50:58 +0000

בעלי עסקים ועצמאיים מכל הארץ נוהרים בהמוניהם להצטלם לצילומי תדמית. נכון, אתם מקבלים בסוף תמונות מקצועיות, איפור, ריטוש וכל הפאן הזה מסביב, לפעמים מדובר בימי צילום מרוכזים ולפעמים בצילום רק רק עבורכם.

לרוב, צילומי תדמית יהיו עסק לא זול במיוחד ויהוו השקעה כספית ששווה את זה מאוד, אבל שווה מה בדיוק?

אני מאמינה שככל שנדע יותר לגבי כל תחום שמשיק לחיים שלנו ולעבודה שלנו, כך נוכל לקבל גם החלטות מושכלות יותר שמתאימות לנו מבחינת אופי הפעילות שלנו, שיתרמו לנו באמת וגם כמובן, יתאימו לתקציב העומד לרשותנו.

אז הנה, בואו נתחיל בלעשות סדר בין אופי הצילומים השונים, ונגיע יחד גם לתובנות הנכונות לגבי מה מתאים לעסק שלך.

1. אז מה בכלל צילומי תדמית?

צילומי תדמית עסקיים מהווים מעין חלון ראווה לעסק, ונותנים לך בנק של תמונות תדמיתיות שיוכלו לשרת אותך ברחבי המדיה החברתית ובאתר האינטרנט לרוב.

צילום תדמיתי מהווה פרסומת לכל דבר, ולהבדיל מצילום פורטרט (דיוקן), בתמונה אחת או בקבוצה של תמונות, תדמית אמורה לתת רמז לצופים או להעביר באופן וויזואלי או רגשי, הן את בעל העסק או צוות העובדים, והן את השירות או המוצר שהעסק מוכר ומתעסק בו.

למשל, קוסמטיקאית רפואית שמגיעה לצילומים, ולאחר איפור והלבשה בחולצה ומכנס מהממים, מתיישבת על כורסא ומאחוריה רקע אפור ומרשים של סטודיו. הכל נשמע מושלם, אבל אין כאן בתמונה אף רמז למי האישה בעסק שלה, במה היא עוסקת בעמל כה רב, והקשר בין הסט לקוסמטיקה רפואית (המקצוע שלה) בצילום הוא מיקרי בהחלט.

אם ניקח את אותה האישה ונאבזר מסביבה בסטודיו מוצרים, או שנדמה בסט מערך טיפול קוסמטי, או שאפילו נוכל לעשות צילומי ביוטי ולהעביר תחושה של סט רענן ונקי, נתחיל לקבל צילומי תדמית של ממש.

כלומר, צילומי תדמית מטרתם להראות את בעל העסק, השותפים או צוות העובדים, ולעטוף את הסט ברמזים קלים או במלוא עוצמתם בשירות או המוצר אותו העסק מוכר.

אז ... צילומי פורטרט?

צילומי פורטרט, או בהעדפה שלי מבחינת הביטוי המדויק יותר, צילומי דיוקן, הם אומנות בפני עצמה. כאן, אני אצטרך למען השפיות של כולנו, להפריד בין המונח 'צילום פורטרט אומנותי' לבין 'צילום פורטרט עסקי'. אני יכולה לדבר שעות על הדקויות הקטנות, על ההבדלים, אבל אז תמצאו את עצמכם בגללי בתוך מוזיאון שוקעים באומנות וקונים ספרי צילום וציור. אז הנה, אני מתאפקת, ומדברת רק על צילום פורטרט עסקי, שלשמו התכנסנו.
צילום פורטרט במינוח המופשט שלו, מדבר בעצם על צילום פניו של אדם. לזה כמובן מתווסף הרקע, התאורה המחמיאה ביותר לתווי הפנים ולהבעה הרגשית שלו גם, ולרוב הוא יכלול בעיקר את הפנים וחלק או את כל פלג גופו העליון. המטרה בצילום פורטרט עסקי הוא להראות את בעל העסק או המותג באופן מקצועי, עם הבעה ושידור דרך המבט והבעת הפנים, והתאורה יחד עם הרקע תמיד יתנו את הטון והאווירה לצילום הפורטרט וישלימו את מה שיש לאדם להגיד, דרך תמונה אחת או מספר תמונות בודדות.

צילום דיוקן אמור לשדר רגש, והתאורה אמורה לא רק להחמיא לתווי הפנים, אלא גם להעניק אופי, שבעזרתו התמונה הופכת להיות פורטרט של ממש, ולא סתם עוד תמונה של פנים.

תמונת הפורטרט תשרת אותנו לרוב בפרופיל האישי או העסקי שלנו במדיה החברתית, בלינקדאין, בדף האודות שלנו באתר האינטרנט, או בכתבה בעיתון או מגזין שנכתבה עלינו או על ידינו.

Headshots

בגלל שאני קצת חפרנית, אני חייבת להכניס לכאן גם תת קטגוריה של צילום פורטרט, שמשתמשים בה לרוב בארה"ב והיא נקראת Headshots. כלומר, צילום פנים. השם מזכיר קצת בתחושה את צילומי המבוקשים שנתפסו רגע לפני כניסתם למעצר, ועוד יותר חמור מזה, את תמונת הפספורט הידועה לשמצה שלנו, אבל ה-Headshots הם לרוב צילומים נקיים, שלאו דווקא מתעמקים באופי ורגש המצולם, אלא באים לפתור באמצעות מערך תאורה בסיסי ברובו את הזווית המחמיאה ביותר של האדם מול המצלמה, ואיתה ממשיכים לאורך הצילומים.

ועכשיו, אחרי שהגענו עד הלום וכולי תקווה שלא נרדמתם, אני מקווה שהצלחתי קצת לעשות בין הדברים. אז כשהכל מסודר ובמקום, הייתי רוצה לתת כמה טיפים לבחירת סוג הצילומים, למה כל אחד מיועד, ומה עושים עם כל תחום צילום שכזה מבחינת התמונות שמתקבלות.

מטרתם של צילומי התדמית היא לרוב לעשות סשן ארוך יחסית, בסטודיו, בחוץ, או בשילוב המושלם של שניהם יחד, ולהפיק בפן הטכני כמות עשירה יותר של צילומים שכל אחד מהם מספר על העסק שלכם מזווית מעט שונה. במצב כזה מתקבל מגוון עשיר יותר שגם מעניק לכם את היכולת לכתוב מסרים שונים בפוסטים בסושיאל ובאתר, ולהעביר מסר וויזואלי אחיד מצד אחד, ומגוון יותר מן הצד השני.

אני אמליץ לרוב לעסק שמתלבט לעשות צילומים כאלו כשהווייב של העסק, והעסק בפני עצמו, בשלים יותר, כיוון שהמטרה המשותפת שלנו היא ליצור צילומים שמדברים את העסק שלכם, ומדברים על העסק שלכם, ויותר מכל מתחברים גם לוויזואליות והתפיסה של הלקוחות והעוקבים שלכם את העסק. הבשלות שאני מדברת עליה היא לרוב הבשלות הרגשית לצילומים מסוג זה, ולאו דווקא הבשלות של הגיל הטכני של העסק. נניח והקמתם סטודיו ליוגה בשבוע שעבר, אז אומנם גילו של העסק עדיין צעיר, אבל יכול להיות שהבשלות הרגשית שלכם מבחינת מי אתם ומה אתם רוצים לתת לקהל שלכם, כבר התבשלה לה ונאפתה לפני 5 שנים. משם, תפקידי יחד אתכם ליצור קריאייטיב וויזואלי מדליק שישדר את המהות של העסק שלכם בתמונות.

צילום פורטרט עסקי יכול להגיע בשני אופנים. הראשון, הוא יכול להיות חלק מיום צילומי התדמית, ומצד שני הוא יכול לבוא בנפרד לחלוטין מתוך מטרה להראות אותכם, בעלי העסק, באופן ברור, מכובד, שמייצג אותכם ואת האופי שאותו תרצו להציג.

צילומי פורטרט יהיו לרוב בסשן קצר וממוקד יותר, ואותם אני ממליצה לעשות במקרים בהם אתם זקוקים כמובן לתמונת פרופיל, או אודות, מושכת ומעניינת, או לחילופין אם עדיין לא סגרתם את קצוות האסטרטגיה הוויזואלית שלכם בפן השיווקי.

עם צילום פורטרט מושך קשה לטעות, ותמונה כזו תשדרג באופן גלוי את הנראות שלכם בסושיאל ובאתר.

כאשר פונים אלי לצילומי תדמית, אני לרוב מתחילה לשאול הרבה שאלות לגבי העסק, לגביכם, לגבי המטרה, הקהילה שלכם, צבעוניות שאהובה עליכם במיוחד, איך אתם תופסים את העסק, איך תרצו שאחרים יתפסו את העסק שלכם, מה הייתם רוצים להעביר לקהל שלכם, ולא תמיד חייבים לדעת את התשובות האלה, כי מתפקידי להנחות אותכם ואז להעלות רעיונות מגניבים עבורכם, אבל כן חשוב שיהיה בסיס שיחד איתו נוכל ליצור משהו חדש, מרענן ואומנותי.

You Had Me At Hello – איך למשוך אלינו לקוחות עם צילומי מוצר מקצועיים

מיקה רבזין — Tue, 11 Feb 2020 18:59:09 +0000

זוכרים את משפט העשור של שנות ה-90? המשפט הרומנטי של רנה זלווגר לטום קרוז בסרט 'ג'רי מקגווייר' – "You had me at hello". כמה קצר, כמה פשוט וכמה מדויק. אז איך גורמים ללקוחות להתאהב במוצרים שלנו ממבט ראשון?

בתור צלמת לעסקים, יש לי את הפריבילגיה לא להיות אחידה בסגנון שלי, לא להיות עקבית, ולהמציא את עצמי כל פעם מחדש. גם כי זה כיף לי ומאתגר אותי, ובעיקר כי לכל עסק שמגיע אלי יש את סגנון האישי והייחודי שלו, וכאן, זו הפריבילגיה הנוספת שלי, לצלול עמוק אל תוך הנפש והגרעין של כל עסק בנפרד ולצלם אותו כאילו הוא שלי. אני הופכת להיות סוג של מראה שמביאה יחד איתה את ה – Fine tuning.

אומנם לכם, גבירותי ורבותי, אין את אותה הפריבילגיה, ברור שאתם מחויבים לתוכן וויזואלי אחיד יותר שמשדר את האופי של העסק שלכם, את הצבעוניות שלו, אבל היי.. לפחות יש לכם אישיות אחת דומיננטית וסגנון אישי שאתם יכולים (וצריכים) להפיץ לעולם.

אני אתחיל ואומר קודם כל שצילום מוצרים, מתחלק לשני עולמות. הראשון, הוא צילומי פקשוט, כלומר צילום מוצרים על גבי רקע לבן (או חיתוך מוקפד ליצירה של רקע שקוף), ומטרתם הינה חיונית ביותר כיוון שכיום רובינו הפכנו לצרכנים אונליין, והחנות האינטרנטית אמורה להוות תחליף לחנות הפיזית. מה זה אומר? שלקוח הקצה חייב לראות תמונות פונקציונאליות של המוצרים שלנו, הם אמורות להיות ברזולוציה מעולה, בנראות מושלמת, התמונה אמורה להעביר מרקם, תחושה, זוויות שונות של המוצר, וכל פונקציה נוספת על מנת שהצרכן יוכל להבין באופן מהיר ובהיר מאוד – האם זה המוצר שהוא מחפש. ככל שהתמונה תהיה בנראות פחותה, כך יקטנו הסיכויים לקנייה.

העולם השני של צילום מוצרים, נושק לעולם המסחרי אך גם לעולם האומנותי, והרבה פעמים הוא יהיה ממש צילום טבע דומם (Still Life ). מטרת הצילומים האלה הינה לחבר את הקהל שלנו לרגש, אווירה, שידור, סיפור, דרך מגוון רחב של אפשרויות צילומיות. בצילום מוצרים כזה אנחנו יכולים לפרוח, להביע באמת את השימוש והפונקציונאליות של המוצרים שלו בצילומי מוצר אווירתיים שמעניקים לנו (ולמוצרים שלנו) שיק אמיתי.

אז הנה כמה דרכים יצירתיות כדי לתת את הטוויק הנדרש לתמונות המעטרות את החנות האינטרנטית שלכם, וליצור משהו מעניין ומרגש דרך צילומי מוצר.

1. ללכוד סיפור דרך התמונה

השתגעת? מה סיפור? סיפור זה מלא דפים ומילים כתובות.

אז הנה, גם בצילום נכנס עולם הסטוריטלינג והעברת מסרים ורגש (וגם, דחף לקניה).

הסיפור דרך צילום אווירתי נוצר מהמון ניואנסים קטנים, וכמובן, הפריים בכללותו, כשכל המרכיבים שבתוכו נותנים רמז לסיפור מסוים שהצופה מרגיש באופן אינטואיטיבי ובעזרתו מצליח לא רק להתחבר לתמונה, אלא גם להרגשה. ההרגשה הכל כך חשובה הזו שבה הצופה פשוט מדמיין את עצמו בפנים.

זו אומנות מיוחדת בפני עצמה, וכדי ליצור סיפור שכזה נשתמש בכמה גורמים חשובים.

הראשון, הוא כמובן, גולת הכותרת, האור בכבודו ובעצמו. אור חלון טבעי שנופל דרך וילון בהיר ומאיר בתאורה אחורית, יכול לתת לוק והרגשה שקמנו לפתע בשעות הדמדומים של שקיעה אפלולית בפריז, לעומת זאת אור בהיר שמציף את התמונה יכול לתת תחושה של בוקר בצימר מפנק. רק השינוי של התאורה יכול לעשות את כל ההבדל, ועל זה נבנה כל הסיפור שלנו.

שימוש באביזרים שונים, בדים במרקמים, פרחים, וכל דבר שמקשט בעדינות ומרמז על המשכיות הם כולם חלק מהסטיילינג ואמורים להיות השחקנים המשניים שמחזקים את השחקן הראשי שלנו, הלוא הוא המוצר.

כמובן שטמפרטורת הצבע היא קריטית גם כן, טמפרטורה חמה לעומת קרה יתנו שיפט רציני בסיפור שלנו.

הטריק החשוב הוא – קודם כל לבנות את הסיפור הזה בראש, איך אנחנו נרצה שהלקוחות שלנו ישתמשו במוצר, למה הוא מיועד, ואיך הוא הולך להשתלב בסביבת היומיום ויתרום לחיי היומיום של הקהילה העוקבת שלנו. זה הטריגר החשוב ביותר להצית את הדמיון והרגש של הלקוחות שלנו.

משם, יהיה הרבה יותר קל לבנות את כל מה שצריך בשביל התמונה.

2. תמונה שווה אלף מילים

האמת, כשאנחנו רוצים לבנות פריים מושלם, אנחנו רוצים שהתמונה תהיה שווה רק מילה אחת, והלא היא המילה השווה ביותר, ונקראת בעגה הספרותית הפוסט מודרנית: "וואו".

אז איך יוצרים תמונה "וואו"? ראשית, הדבר החשוב ביותר להבין בצילום, הוא שכל מרכיבי התמונה חשובים באותה המידה. הפרונט, הרקע, מה שבצד, מה שלמעלה, מה שנכנס פנימה לפריים, וגם מה שנשאר בחוץ. והחשיבות הנוספת הבלתי מעורערת, היא הרגש של מי שצילם את התמונה. אם הרגש לא שם, ירגישו ויראו את זה בתמונה, ואין מזה מנוס. צילום לוכד בתוכו קשת מאוד רחבה של ניואנסים, אני אישית מרגישה לפעמים שזה על גבול הקוסמי. מה שאני מנסה להגיד בעיקר הוא, לזכור לאהוב את מה שאתם בונים בדיוק כמו שאתם אוהבים את המוצרים שלכם. כשהאהבה הזו יוצאת החוצה, והסיבה לעשייה שלכם קיימת, ירגישו את זה וזה יפרוץ גבולות.

3. שימוש בצבעים ושילובי צבעים

שילוב צבעים מוקפד בצילום מרטיט אותי בכל פעם מחדש, ועימכם הסליחה על כך. אני באה במקור מעולם של ציור, שם יצרתי יש מאין באמצעות אור וצל, וכמובן על כל זה הגיעה תורת הצבעים. הניגודיים, המשלימים, אילו משתלבים טוב בעין ומרגיעים, ואילו יוצרים קונטרסטים חדים, וכל המטרה של כל התורה הזו היא כמובן, איך לא, רגש ואינסטינקט.

בצילום, כמו בציור, הצבעים הם מהותיים וחשובים למוצר שלנו, ואפליג קצת במחוזות נוספים ואומר גם שטקסטורות ושילובן יחד בפריים הן קריטיות לתמיכה גם בצבעוניות של התמונה, וכמובן, תמיכה במוצר הנמכר. כאשר נראה צבעים יחד עם מרקמים, עוברת לצופה חוויה רגשית תת מודעית, כי החושים שלו יוצאים החוצה דרך הדמיון – חוש הראייה כמובן, חוש המישוש, ואם התמזל מזלכם אז גם חוש הריח, השמיעה והטעם.

על החוש השישי לא אדבר כאן, כי לא בא לי לראות Dead people עם ברוס וויליס בלילות.

4. עריכה אהובתי

עריכה היא תמיד, תמיד מאסט בתום הצילומים, כיוון שהיא זו שתיתן את הטון הסופי לכלל התמונות ותעניק קו וויזואלי אחיד, שמספר את אותו הסיפור, בדרכים שונות, בזוויות אחרות, אבל את אותו הסיפור, בכדי שהלקוח יוכל להשתכנע עם כל מעבר בין תמונה לתמונה.

עריכה דיגיטלית ועיבוד של התמונה, מטרתה להוציא החוצה ולהבליט את מה שלא ניתן בזמן הצילום. היא לא אמורה ליצור יש מאין, אחרת זה יהיה מורגש ויעניק תחושה לא אותנטית, אבל כל צילום עובר עריכה ללא יוצא מן הכלל.

העריכה נועדה לאזן טמפרטורה באופן אחיד, לתת מעט קונטרסט או להיפך, דהייה מסוימת שמרגישה כמו צילום אפלולי ומלנכולי. זה עולם מלא ומרתק בפני עצמו שנותן את הטאץ' החלומי הזה בסוף לתמונות, שהופכות לחלום, ואז לרכישה על ידי קהל העוקבים שלנו.

תגידו גבינה – הכל על חרדת מצלמה

מיקה רבזין — Tue, 28 Jan 2020 07:46:13 +0000

"אני לא אוהב להצטלם" או במילים אחרות – חרדת מצלמה ואיך מתמודדים איתה?

אם הגעתם לפוסט הזה, אני מניחה שצמד המילים הזה: "חרדת מצלמה", לא ממש זר לכם, במילים עדינות. כשמכוונים עליכם מצלמה סביר להניח שתגידו "אני פשוט לא אוהב להצטלם" כדי לא לעורר מהומה ותשומת לב יתרה עליכם, ובתמונות אתם נראים כאילו הדביקו אותכם מתוך סצנת אימה כלשהי אל תוך יתר האנשים שמסביבכם, שנראה כאילו הם חווים יום שמשי ונעים למדי.

אז הרשו לי להתחיל בזה שאני מבטיחה לא להתחיל (וגם לא לסיים) את הפוסט הזה במשפטים הקלישאתיים שאתם רגילים אליהם וממילא לא עזרו לכם עד היום, כי הנה, עובדה שהגעתם לכאן ויש לזה סיבה מוצדקת.
גם כאן, וגם בצילומים בפועל, לא תשמעו ממני אומרת לכם "נו.. תיראה טיבעי", "תשתחררי", "תחשבי על הרי אוורסט", "תהיה אתה" (כאילו אתם יכולים להיות מישהו אחר).

אני כן אתחיל בשני ווידויים, נוגעי לב, אבל לא עד כדי כך שתצטרכו להכין ממחטות, ומבטיחה גם להמשיך בפתרונות פרקטיים, ותמיד תמיד תשאירו לכם במגרה חשוכה בזיכרון שלכם, שיש לי אלכוהול בסטודיו ובמצבים חמורים הוא עושה את העבודה.

הווידוי הראשון שלי, ה-או כל כך נוראי, הוא שיש לי ידיד מאוד טוב, בעל עסק גם כן. יום אחד הוא החליט שהוא צריך תמונות פורטרט עסקי ופנה אלי, כשהייתי בתחילת דרכי. הוא הזהיר אותי לפני כן שהוא לא אוהב להצטלם, ולצערי זה לא הדליק לי את הנורה האדומה הרלוונטית. הוא הגיע והיה כל כך לחוץ שאפילו היין שהיה במקרר לא עזר (אחת הסיבות ששדרגתי לאלכוהול 40% ).

בכל רגע שבו כיוונתי את העדשה אליו, הבעת הפנים שלו נראתה כואבת, ומי מכם שראו את הסדרה חברים וזוכרים את הבעת פניו של צ'נדלר… אחד לאחד, איי קיד יו נוט, מיי פרנדז. ניסיתי להרגיע אותו, לדבר, לשים מוזיקה, לגרום לו לא להיות מודע לעצמו כל כך, שום דבר לא עזר. הצילומים יצאו טוב למדי, אבל כמות הביקורת העצמית שהייתה לו, הייתה על גבול הסלידה העצמית. הוא כל הזמן אמר לי "התמונות עצמן טובות, זה אני זה שהורס אותן".

עברו מאז כמה שנים, ועד היום התחושה שנשארה אצלי לא נפתרה ומחייבת מתישהו חוויה מתקנת.

מי כמוני, מכירה מקרוב את השטן הקטן הזה שיושב לנו על הכתף השמאלית, ומבקר אותנו ללא הפסקה, מוריד, לא רואה את המציאות כפי שהיא, ושונא את ההשתקפות שלנו עצמנו בתוך צילום.

מה שמביא אותי הישר לווידוי הבא, וכאן חבריי, תצטרכו לשבת חזק.

גם לי, יש חרדת מצלמה. כן כן, אותה חרדה בדיוק כאשר מכוונים אלי את העדשה. כולנו אנשים רגישים, בעלי מודעות עצמית גבוהה, אינטליגנטיים, אבל כשמכוונים אלינו מצלמה, הרגש מתפרץ ויוצא החוצה. על פני השטח, הסיבה הנראית לעין לעצמנו היא הביקורת העצמית שלנו כלפי המראה שלנו. אבל כאן הייתי דווקא רוצה לעצור ולהראות משהו קצת שונה.

אתם יודעים, בשבטים נידחים, חלק מאנשי השבט בטוחים שאסור לצלם כי בזמן הצילום נלקחת חלק מהנשמה שלנו. (אם לא פחדתם מספיק, אז הנה, תקעתי את המסמר האחרון בארון).

אל דאגה, זה לא קורה באמת, כי אז זה אומר שדור ה-Z היה אמור להיכחד כבר מזמן בשנה הזו. אני כן יודעת, שצילום לוכד נפש אדם. יש דברים שאי אפשר להסתיר פשוט, וכשיש צלם מוכשר ומקצועי, הוא יודע ללכוד את הנפש, הרגש, ההבעה, וכל מה שיושב אצלכם עמוק, נגלה בעיניים, במבט, במנח הגוף. זו אחת הסיבות שהצילום יושב אצלי עמוק בנפש ולא עוזב אותי לרגע.

אז נכון, הביקורת העצמית הפיזית שלנו מתלווה לכל הסיפור הזה, ורואה הכל דרך מסננת מאוד לא מציאותית, אבל הביקורת שלנו כלפי מי שאנחנו בפנים יוצאת החוצה באותם רגעים. זו הביקורת שאנחנו צריכים לאזן באמת, ולא את האף שלנו או השערה בגבה שקצת עמדה. אז אומנם אני לא מטפלת ולא פסיכולוגית, אבל אני שואפת תמיד לעשות את חווית סשן הצילום כחוויה כנה, אמיתית, מקצועית ומהנה.

עם השנים ועם האנשים שהכרתי שפתחו אלי את הלב בזמן שצילמתי אותם, למדתי לזהות ולהבין רגישויות קטנות וגדולות יחדיו. צילום פורטרט זו אחריות, והאחריות גבירותי ורבותי, היא שלי.

האחריות היחידה שלכם, היא רק להיות כנים איתי (וטוב נו, גם להגיע בזמן).
אנחנו נכנסים אל תוך הסטודיו לצילומים כבעלי עסקים, אבל מעבר להיותנו עצמאיים עם עיסוקים מגניבים ועם שליחות, אנחנו בני אדם, ובזמן הצילומים כל המשתמע מזה נחשף, זה מה שכל כך יפה בצילום.

אז דעו לכם שזה בסדר להתרגש, וזה בסדר להילחץ, זה בסדר להיות Over the top וזה גם בסדר להיות מופנמים, כי בזמן הצילומים אני דואגת לאזן את כל זה למקום בו אני מוציאה את כל מה שיפה בכם, כל מה שמיוחד בכם, כל מה שהופך אותכם לאנשים המצליחים שאתם.

איך זה קורה אתם שואלים? ובכן, קודם כל באמצעות קסם! הסטודיו נותן תמיד הרגשה שונה ומנותקת כל כך מהשגרה ומהרחוב הסואן שבחוץ. אנחנו נפגשים, מדברים, על החיים, עליכם, על העסק שלכם, על החזון שלכם, על המשפחה שלכם וכל מה שקרוב לכם ללב. תוך כדי, אני גם מנחה אותכם לאן להסתכל, לאן להטות את הפנים ועוזרת גם עם תנוחות גוף כדאיות ומחמיאות לצילום.
וכמובן, איך לא, יש מוזיקה כיפית ברקע וכמויות של קפה (ותה).

אני מאמינה שצילומים הם חוויה בפני עצמה, עוד לפני התמונות עצמן, אז למה לא להנות בדרך?

לכולנו יש במידה כזו או אחרת דימוי חיצוני ביקורתי, אבל יש משהו מרגיע בשחרור מהמסכות שלנו, ופשוט ליהנות ממי שאנחנו היום, כאן ועכשיו. מי שאנחנו היום הביא אותנו למקום הנפלא שאנחנו נמצאים בו כרגע, אז למה שלא נוכל גם להרשות לעצמנו לחגוג את זה במקום לדחות שוב ושוב עד ש"אני ארזה קצת", "אני אטפל בקמט הזה שצץ פתאום".

לקהילת העוקבים והלקוחות של העסק שלנו פשוט לא אכפת מכל זה. הם רוצים לראות אותנו, את מי שאנחנו היום, הם מחפשים להתחבר אלינו דרך המילים שלנו, המסרים שלנו והתמונות שלנו. לא הכל צריך להיות לפי מודל השלמות שלנו, וזה מה שהופך אותנו להיות מיוחדים באמת.

מזמינה אותכם להציץ בגלריית צילומי פורטרט ולקבל קצת השראה >>> קליק כאן לצילום פורטרט עסקי ואומנותי

נעים להכיר

מיקה רבזין — Sun, 08 Sep 2019 06:56:31 +0000

המאמר הראשון בבלוג שלי. מרגש אותי, באמת.
מרגישה עכשיו שפתחתי צוהר לתקשורת אמיתית אתכם. אני מודה ומתוודה, אני אדם חייכני ונעים (לרוב… חוץ מבבקרים).
אבל לפעמים התקשורת הראשונית לא פשוטה עבורי, כנראה שבגלל זה אספתי לתוכי את המצלמה והעדשה לחיים שלי. וכשאני לא מצלמת, אני אוהבת לכתוב.
וכשאני לא מצליחה להוציא את הרגש החוצה במילים, אני מצלמת. ככה הפכו חיי לסימביוזה מושלמת בין האחד לשני, כמו מטוטלת.

אז הנה אני, כאן יחד אתכם, בלי מסכות, עם כוס יין אדום, סיגריה, סיינפלד ברקע וחתול נוחר על הספה (בחיי, הקלטתי אותו שאלוהי הסמארטפון יהיה עדי).
אז למה אני כותבת באופן חשוף על עצמי?
כי אני מאמינה שפשוט אי אפשר אחרת. אנחנו מתהלכים ביקום הזה, כל אחד עם התואר שלו, אבל מה שאנחנו בסופו של דבר, זה פשוט בני
אדם. ומי שבחר לחשוף את עצמו (רגשית רבותי, רגשית. אבל נדבר על צילום עירום בהמשך, מבטיחה) אלי ואל העדשה, בין אם מדובר בצילומי תדמית, צילומי פורטרט, או אפילו עיצוב פנים שבו פתחו בפני את הבית ואת הפרויקט של הלייף, מבחינתי – זו אותה סימביוזה. חשיפה ותקשורת ביננו.

צילום בשבילי היה ועדיין הסיבה שאני קמה בבוקר. זו לא רק התוצאה שעושה לי את זה, זו גם הדרך. מיליון הרעיונות שמחכים להתפוצץ אצלי בראש, ההשראות שאני רואה בחיי היומיום, זה לא עוד סתם תמונה.
בשבילי, זה משהו שמעתיק את הנשימה שלי כל פעם מחדש וטומן בתוכו עוצמות של רגש בכל הקשת הנרחבת שלו. צילום זה ההבעה של המוזיקה שגורמת לנו לבכות, צילום זה הסרט שראינו שהשאיר בנו אווירה בלתי מוסברת, צילום זה הספר שקראנו ולא רצינו שיגמר, צילום זה הדמיון שנודד במחוזות הנפש שלנו, צילום זה המילים שלא יכולתי לדבר, אבל מרגישים אותו בכל ההוויה שלנו בגוף.

אני יודעת,
צילום זה רק רגע אחד מתוך המון רגעים, אבל הלכידה של הרגע הזה הופכת למציאות ולזיכרון. אני חושבת על כמה שזה מרגש לראות תמונות שלנו במרוצת הזמן, ולהיזכר 'וואו, זה הייתי אני כשרק פתחתי את העסק שלי, כמה עברתי מאז'.

אז מי אני בעצם? (או במילים אחרות "מי את לעזאזל ואיך הגעת אלי למובייל")
אני קודם כל רווקה עם חתול, חמושה במצלמה.
אני בת 32 בהכחשה. בפועל, יש לי תובנות של זקנה בת 287, אבל גלידה מערערת אותי ויכולה לגרום לי לוותר על קשרים מרוב אהבתי אליה, ממש כמו ילדה בת 4. אני אוהבת הומור, כי אני חושבת שפשוט אי אפשר להתקיים בלעדיו.
אני אוהבת קצת לצחוק על החיים, קצת להשתחרר, מבין כל הלחץ והחרדות היומיומיות, ויש לי המון המון, המון, סקרנות לחיים.
וכשלא מצחיק, גם הצילום משחרר. אותי הוא משחרר מהמקום שלי, כמו פינה שקטה מהחיים בסטודיו או בלוקיישן בחוץ, שם, כל הפרעות הקשב והריכוז שלי עפות מהחלון, ואני נושמת את הדבר העצום הזה.
ולמה אני מקווה בסופו של דבר? (חוץ משלום עולמי והצלת יערות הגשם?)
שגם אתם תוכלו לקבל את המקום המשוחרר שלכם מכל לחצי ודאגות היום, בעזרת הצילום.
ובעזרתו, תוכלו להרגיש ולדעת כמה שאתם גורג'ס, ולקבל תמונות מגניבות שיביעו אותכם ואת העסק שלכם, ממש הגרעין והמהות שלכם.

ואם אתם עדיין חוששים,
זה בסדר, לפחות מקווה שאוכל להצחיק אותכם קצת בדרך